נקודה מהזוהר לפרשת תצווה

הזוהר הקדוש מתחיל את פרשת תצווה בשאלה על המילה הראשונה בפרשה- "וְאַתָּה תְּצַוֵּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגו'. וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְגו'. אָמַר רִבִּי חִיָּיא, מַאי שְׁנָא הָכָא מִבְכָל אֲתָר, דִּכְתִּיב וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב. וְאַתָּה תְּצַוֵּה אֶת בְּנִי יִשְׂרָאֵל. וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר". מדוע נקטה כאן התורה בביטוי "ואתה" והאם יש קשר בין כל הפסוקים המצוטטים שבכולם אומרת התורה "ואתה"? עונה על כך הזוהר שלמילה "ואתה" יש משמעות מיוחדת- "אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אוֹר עֶלְיוֹן וְאוֹר תַּחְתּוֹן כְּלוּלִים כְּאֶחָד, נִקְרָאִים וְאַתָּה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם". חיבור של אורות עליונים ותחתונים נקרא בלשון התורה "ואתה".

מכאן דורש הזהר את כל הפסוקים שהבאנו, איך צריך להסביר אותה במובן זה ש"ואתה" פירושו רוח הקודש שנכנס ומילא ודיבר אל ועם האנשים- "וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךְ - לְיַחֵד עִמּוֹ וּלְקָרֵב אֶצְלוֹ סוֹד הַשֵּׁם הַקָּדוֹשׁ כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב - לְפִי שֶׁכֻּלָּם לֹא בָאוּ לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה עַד שֶׁרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְדַבֶּרֶת בְּתוֹכָם וְלוֹחֶשֶׁת לָהֶם בְּלַחַשׁ, וְאָז עוֹשִׂים עֲבוֹדָתָם. וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְצַוָּה עֲלֵיהֶם וּמְאִירָה עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה בְּרָצוֹן שָׁלֵם. וְאַתָּה קַח לְךְ... וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךְ. וְאֵלֶּה כֻּלָּם כָּאן בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַמִּשְׁכָּן. שֶׁהַכֹּל נַעֲשָׂה בְּסוֹד זֶה". נראה שעל ידי חשיפת העומק של המילה "ואתה", שכוונתה הפנימית היא רוח הקודש העליון והתחתון הפועלים יחד, הזוהר כאן משנה לכאורה את הפשט של הפסוקים. לכאורה היינו אומרים ש"ואתה" פירושו דווקא העברת השרביט, או הכח לפעול, לאדם, למשה רבינו והזוהר מגלה לנו שדווקא מילה זו רומזת/ מפנה לעומק גדול שבו רוח הקודש ממלא את האנשים הפועלים והם פועלים בכח העליון.